אודות הישיבה

בשנת תרצ"ט (1939), שבועות אחדים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, הגיעו 13 תלמידים לכפר הרא"ה והניחו בכך את היסוד לישיבה. החברים היו מלווים בשליח ההנהלה הארצית של בני עקיבא, משה צבי נריה זצ"ל, שלימים יעמוד בראש הישיבה ויהיה אחראי לתוכנה ולדרכה החינוכית. במעשה זה הייתה להחזיר את השם "ישיבה" לרשות הרבים של ארץ ישראל הנבנית. הרב נריה נהג לומר: "אנו רוצים לגדל 'צבר בלי קוצים', להצמיח תלמיד ישיבה לבוש כבן הארץ, מדבר כבן הארץ, שותף למפעל הגדול של יישוב הארץ וביטחונה ועם זאת לומד תורה ברצינות מתוך יראת שמים ויראת חטא".

ראש הישיבה מבחינת דרכה הלימודית של הישיבה היה אז הרב שאול ישראלי ז"ל שהיה רב היישוב כפר הרא"ה, והוא שלימד את שיעור הגמרא המרכזי, ואחר כך את השיעור הגבוה. הרב נריה היה "הרוח החיה" באווירה המיוחדת של הישיבה. ייחודה של הישיבה בראשיתה היה בעובדת היותה יצירה של תנועת נוער. סמכויות רחבות ניתנו לוועד התלמידים. הוועד היה אחראי על קביעת נוהלי הישיבה, קבלת תלמידים, מניעת סילוק תלמידים וכדומה. כל תלמיד הגיע לתקופת ניסיון, ורק לאחר שהוועד אישר את קבלתו הוא היה הופך לתלמיד ולאחר מכן גם לחבר ולבעל זכות בחירה לוועד. ראשי הישיבה שיתפו את חברי הוועד בהכרעותיהם ובלבטיהם. את הלימוד בישיבה ראו המייסדים כהכשרה לקראת חיי הקיבוץ.

ישיבת כפר הרא"ה היוותה את אבן הפינה לרשת הישיבות התיכוניות בישראל, על אף שלא נוסדה כישיבה תיכונית. בתחילת הדרך לא למדו בישיבה לימודי חול שנחשבו כמיותרים, שכן התלמידים היו מכוונים להצטרף לקיבוצים דתיים ולחיות שם על חקלאות ועל מלאכה. לכן חשוב היה לנצל את זמן שהייתם בישיבה ללימוד תורה. לימודי תיכון הונהגו בישיבה בהדרגה רק מאז קום המדינה, לאחר לחץ של הורים ובעידודו של הרב צוקרמן זצ"ל. הרב צוקרמן פעל להכנסת לימודי חול לישיבה, שכן לשיטתו, חובתו ההלכתית של האב ללמד את בנו אמנות חלה על לימוד לימודי החול. לדעתו של הרב נריה ישיבה חייבת להיות כולה על טהרת לימודי הקודש, אך כנאמן לדרכו, לראות "צבר" ישראלי גדל בתורה, הבין שיש מקום להכניס לימודי תיכון לישיבה, ורק כשיגיע התלמיד ל"ישיבה גבוהה" או לישיבת "הסדר" יקדיש את השנים ללימודי הקודש בלבד. ההחלטה על הכנסת לימודי החול התקבלה בהנהלה הארצית של ארגון בני עקיבא. בתחילת הדרך לא התקיימו לימודי החול בישיבה, אלא בבית הספר שבכפר. רק בשנת 1959 הפכה הישיבה לישיבה תיכונית לכל דבר, לאחר שכבר קדמה לה כישיבה תיכונית מדרשית נעם שבפרדס חנה. בישיבה הושם דגש רב על אינטגרציה בחינוך והתקבלו בה תלמידים רבים מעיירות פיתוח ומשכונות מצוקה לצד ילדים מאזורים מבוססים. רבים מבוגרי הישיבה השתלבו בעשייה הציונית והפכו להיות מדענים, אישי ציבור ורבנים ידועים.